<h1>תוספות תלמידי רבינו פרץ — מכות</h1>
<h2>דף ג.</h2>
[מכות ד' ע"ב] הא לא קשיא, (אי) רבי יהודה [לא] סבר להא דרבי עקיבא. דאמר עדים זוממין קנסא הוא. ואם תאמר, משמע הכא דלרבי עקיבא דאמר עדים זוממין קנסא ולית ליה לאו שאין בו מעשה לוקין עליו, דלא מצי יליף להאי דיניה. וקשה, דהא במועד קטן [ב' ע"ב], קאמר רבי עקיבא דהמקיים בכלאים לוקה, וכן במסכת עבודה זרה [ס"ד ע"א]. ופירש בערוך [ערך קם], שמניח כלאים בתוך שדהו כשמצא זרעים, והיינו לאו שאין בו מעשה. לכך נראה, דמקיים בכלאים היינו שעושה גדר סביב הכלאים, דהשתא יש בו מעשה.
[מכות ד' ע"ב] ורבנן האי לא תענה מאי עביד ליה. ואם תאמר, הא אמרינן לעיל [ב' ע"ב] גבי לא תענה, משום דהוי לאו שאין בו מעשה. ויש לומר, דהיינו אי לאו קרא [דברים כ"ה] דוהצדיקו, אבל בתר דגלי קרא דוהצדיקו דשייך בהו מלקות יש לומר דלקו מלאו דלא תענה. ומשני ההוא לאזהרת עדים זוממין הוא דאתא. ואם תאמר, לעיל [ג' ע"א] נמי גבי מעידנו באיש פלוני שחייב לחבירו מאתים זוז נימא האי טעמא לרבנן, ולמה להו למימר משום כדי רשעתו. ויש לומר, דהכא הכי קאמר, לאזהרת מלקות לעדים זוממים שמעידים באדם שהוא חייב גלות או מלקות אתא, דלא הוו (להו) [לקו] מכאשר זמם אי לאו דהזהיר, דלא ענש עונש הגוף אלא אם כן הזהיר, אבל לעיל דמיירי בכאשר זמם דממון, ודאי לא בעי אזהרה. ואם תאמר, לישני הכא דמשום הכי לא לקי משום לא תענה לפי שניתן לאזהרת מיתת בית דין דעדות נפשות, וכל לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין אין לוקין עליו. מיהו יש לומר, דעדיפא מיניה קמשני, דלגבי מלקות גופיה איצטריך לאזהרה כדפרישית, אבל לעיל גבי מאתים זוז קשה, דלמה לי כדי רשעתו לרבנן למימר דלא לקי, תיפוק ליה משום דהוי לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין ואין לוקין עליו. וכי תימא לגבי אזהרת ממון דנפקא נמי מיניה לא חשיב, זה אינו, דהא פרק מי שהחשיך [שבת קנ"ד ע"א] אומר דמחמר בשבת לא לקי משום דנפיק מלא תעשה כל מלאכה אתה ובהמתך [דברים ה'], וההוא הוי לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין במלאכה גופה, אלמא אף על גב דבמחמר גופה אין שום צד מיתת בית דין חשיב ליה [לאו] שניתן לאזהרת מיתת בית דין כיון דלאו דידיה נמי (לא) אתי למיתת בית דין והכי נמי לא שנא. ויש לומר, דשאני הכא דגלי קרא לעיל מוהצדיקו, דמדקאמר רחמנא [דברים כ"ה] והיה אם בן הכות הרשע מכלל דלקי משום לא תענה, דמגלה לן לכל הפחות היכא דליכא עונש מיתה לילקי ולא ליתקרי לא תענה לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין רק לעניין עונש מיתה ממש, אבל לא היכא דאין בהזמה זו עונש ממש, דלא ענש אלא אם כן הזהיר. אבל מכל מקום לעיל, דפריך ותיפוק ליה משום דלא תענה, פירוש, למה לי אם בן הכות הרשע לישני ליה אי לאו דגלי קרא הוה אמינא דלא לקי משום דלא תענה לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין כדפרישית. ויש לומר, דעדיפא מיניה קאמשני. עוד יש לומר, דלעיל פריך לרבי מאיר דמפיק ליה הכא אזהרה לעדים זוממים מלא יוסיפו לעשות ורבי מאיר בסיפא דמתניתין דקתני דלא השם כו'.
<h2>דף ג:</h2>
[מכות ט"ו ע"ב] במאי קמיפלגי בהתראת ספק קמיפלגי דרב יוחנן אית ליה שמיה התראה וריש לקיש לית ליה שמיה התראה. פירוש, ולכך לא אמר ריש לקיש בטלו חייב, דאם כן לא משכחת מלקות בשילוח הקן, אפילו כגון שלקח האם מעל הבנים וקטלה לאם או שיבר כנפיה, דהיכי לקי כשנטלו, הרי בשעה שעבר העבירה, שנטלה, הויא התראת ספק, דשמא לא יבטל העשה, וכל אימת דלא ביטל העשה פטור ולא לקי, דהוי ליה התראת ספק. ואי קשיא משכחת לה התראת ודאי כגון שהתרו בו בשעה שביטל העשה. ותירץ רש"י, שעובר על אזהרתו בעינן, דאפילו היא תלויה בדבר אחר כדאמרינן בשבועות סוף פרק ג' [כ"ח ע"ב] בשמעתתא דככרות, ובאותה שעה אי אפשר אלא התראת ספק. ולכך לא מצי למימר ריש לקיש בטלו ולא בטלו, אלא הכי קאמר קיימו פטור, לא קיימו חייב. ואם תאמר, [לרבי שמעון בן לקיש אפילו סבירא ליה קיימו ו]לא קיימו, כגון שלא שלח האם כשהזהירוהו בית דין לא לילקי דיכול להיות התראת ספק, דשמא יקיים העשה וישלחנה מיד שהזהירוהו בית דין לשלחה. ויש לומר, דמכל מקום מיהא השתא עובר בלא תקח האם [דברים כ"ב] והרי נגמר הלאו ואינו מחוסר שום מעשה לגומרה, ואדרבא דבר המבטלו מחוסר מעשה, דהיינו קיום העשה, דהא מחוסר מעשה לשלחה, ויש לנו לומר שלא יקיימנו, השתא שעובר הלאו ואינו מקיים העשה ואז היא התראת ודאי, דהכי נמי אמרינן בעלמא [לקמן כ"א ע"א] גבי נזיר שהיה שותה יין כל היום כולו ואמרו לו אל תשתה, שלוקה על כל אחת ואחת, ולא אמרינן הוי התראת ספק דשמא ישאל על נזירותו, כיון דהשתא מיהא שהוא עובר, דיש לנו לומר שלעולם יעמוד כמו שהוא עכשיו כיון דמחוסר מעשה דשאלה ולא ישאל לעולם, הילכך לקי כל מה דלא נשאל ושפיר הוי התראת ודאי, הכא נמי יש לומר דלעולם לא יקיים העשה כיון דמחוסר מעשה והוי התראת ודאי כיון דאין עבירת הלאו מחוסרת מעשה. אבל ר' יוחנן דתלי מלקות בביטול העשה הוי גמר הלאו מחוסר מעשה, דכל אימת דלא עשה שום דבר לבטל העשה לא נגמר הלאו ולא ילקה. והשתא לא מפרש תלמודא אמאי לא אמר ר' יוחנן קיימו ולא קיימו כריש לקיש. ונראה לומר, דודאי בטלו ולא בטלו מסתברי טפי ולא הוצרך לנו טעם אלא לריש לקיש אמאי לא אמר כר' יוחנן.
[מכות ט"ו ע"ב] ועבר היום ולא אכלה ריש לקיש אמר פטור. דהויא התראת ספק. ואם תאמר, ולמאי דכל דהיכא דעומדת לעולם כאשר הוא עכשיו ולא מחוסר מעשה לא הוי התראת ספק, אם כן הכא נמי לא הוי התראת ספק. ויש לומר, דמכל מקום אינו מתחיל עדיין לעבור ויכול לומר עדיין יש שהות ביום, דדוקא גבי נזיר שעושה מעשה ששותה יין ועובר אמרינן דיש לנו לומר שלא ישאל כאשר אינו נשאל עתה.
<h2>דף ד:</h2>
[מכות ט"ו ע"א] הבא למקדש טמא. לוקה. ואם תאמר, דילמא שאני התם דאיכא תרי לאוי לא יטמאו מחניהם [במדבר ה'], ולא יטמאו מקדשי, ולא אתי חד עשה ועקר תרי לאוי, דהכי משנינן בתמורה פרק קמא [ד' ע"ב], דלכך לא הוי לאו דתמורה ניתוק לואם המר ימיר. ויש לומר, דהתם היינו משום דהתרי לאוי סמיכי להדדי, לא יחליפנו ולא ימיר אותו [ויקרא כ"ז], אבל הכא דאינם סמוכים, אם איתא דלאו שקדמו עשה הוי ניתוק הכי נמי הוי ניתוק. אי נמי יש לומר, דהתם לא קיים עשה בידים שפיר ינתק תרי לאוי.
[מכות י"ד ע"ב] כל לא תעשה שקדמו עשה לוקין עליו. אינו רצונו לומר שקדמו עשה שהוא כתוב קודם ללאו, דאפילו כתוב אחר הלאו קאמר. ולישנא דקדמו, היינו דשייך העשה קודם שעבר הלאו, כמו אחר שעבר הלאו אינו ניתק לעשה אפילו נמי יקיים העשה אחר עבירת הלאו לא נפטר ממלקות, דלא הויא דומיא דניתוק דשריפת נותר, והשב תשיב דניתוק לאו דלא תגזול, דלא שייך כלל לקיים העשה אלא לאחר שגזל, הילכך ניתוק מעליא.
[מכות ט"ו ע"ב] מידי הוא טעמא אלא לר' יוחנן. דאיהו הוא איצטריך למידרש דרשא דכל ימיו כו' [דברים כ"ב] כדי לעשות לאו דאונס ניתק לעשה, משום דקשיא ממילתיה דכל לא תעשה שקדמו עשה לוקין, הא אמר ליה ר' יוחנן לתנא תני בטלו חייב לא בטלו פטור. אבל לריש לקיש, דתני קיימו ולא קיימו, לא דריש ליה לעמוד והחזר, אלא עשה לפני הגירושין הוא, כלומר תהי לו לאשה ולא ישלחנה. ואם תאמר, אם כן לריש לקיש לילקי גם כי החזירה מיד, כיון שקדמו עשה. ופירש רש"י, דלריש לקיש לאו שקדמו עשה ולאו הניתק לעשה שוין ואין לוקין עליהן, אלא יקיים העשה מיד כשיזהירוהו בית דין להחזיר, כן פירש רש"י. ואם תאמר, אם כן תיקשי לריש לקיש אמאי לקי במתניתין [י"ג ע"א] מטמא מקדש, הרי הוא ניתק לעשה דוישלחו [במדבר ה'], ויקיים העשה כשיזהירוהו בית דין לצאת מן המקדש, כיון דאית ליה לאו שקדמו עשה אין לוקין עליו. ויש לומר, דמיירי כשמזהירין אותו לצאת והוא אומר שלא יצא. ואם תאמר, אם כן מאי קאמר לעיל כתיבא ותנינא הבא למקדש כו', כי נמי לאו שקדמו עשה אין לוקין הואיל ואינו רוצה לצאת מיד, כדפרישית לריש לקיש. ויש לומר, דמידי הוא טעמא אלא לר' יוחנן, ור' יוחנן ביטלו ולא ביטלו פטור, והשתא דייק לעיל שפיר דהא כל מטמא מקדש לא ביטל העשה, שבידו לקיימו לכשיצא, ואם כן לר' יוחנן אי אמרינן לאו שקדמו לעשה אין לוקין עליו מטמא מקדש נמי לא לקי, דהא לא בטלו, כך יש לפרש פירוש הקונטרס. וקשה למר"ף, דטפי הוי ליה למיפרך האי הניחא אדלעיל דקאמר כתיבא ותנינא כיון דשייך שם כדפירשתי, ולשנויי מידי הוא טעמא כו', ושוב לא יקשה דאי הניחא וכו' שבתלמוד. לכן נראה כפירוש הר"ר שלמה מדרוייש, דהא דפריך הניחא למאן דאמר ביטלו קאי אאתקפתא דלעיל, דדייק ממתניתין דמטמא מקדש בלאו שקדמו עשה לוקין, דאי אין לוקין משום דתחשביה ניתק לעשה דכל מה שלא בטלו חשיב ניתוק כל זמן שבידו לקיים העשה אם כן כיון שאם ירצה יצא היאך לקי, הא לא משכחת ביה בטלו, אלא שמע מינה ממטמא מקדש דלוקין על לאו שקדמו עשה. אלא למאן דתני לא קיימו חייב, אם כן היכי מוכח ממטמא מקדש דלאו שקדמו עשה לוקין דלא חשיב כניתק לעשה, דילמא דלעולם אין לוקין, דכניתק לעשה דאמי ושוין הן, ודלקי מקדש היינו משום דלא קיימו ומשכחת לה דלוקה הנכנס למקדש טמא כשלא קיימו, כגון שמזהירין אותו לצאת ואינו יוצא, ומשני מידי הוא טעמא וכו', כדפירשתי. וריש לקיש דאית ליה קיימו, סבירא ליה דלאו שקדמו עשה אין לוקין כמו לאו הניתק לעשה, ומפרש טעמא דאונס שגירש מחזיר, ואינו משום שקדמו עשה ואינו לוקה דמיירי בשקיימו שהחזירה כשאמרו לו בית דין שיחזירנה, והך דמטמא מקדש, מיירי בשלא קיימו, שהזהירוהו (להוציא ולא הוציא) [לצאת ולא יצא].
<h2>דף כא.</h2>
[מכות י"ט ע"א] יכול יעלה אדם מעשר שני בירושלים בזמן הזה. ויאכלנו בלא פדיון, דקדושת הארץ לא בטלה לעניין מעשרות, וצריך להפרישם.
[מכות י"ט ע"א] שכן טעונין קריאה והנחה. ואם תאמר מעשר שני נמי צריך קריאה, דצריך לומר בערתי הקדש מן הבית [דברים כ"ו]. ויש לומר דהכי פרושו, שכן טעונין הנחה וקריאה למצוה קודם שיאכלם, אבל מעשר שני שנה ראשונה ושניה אינו מתודה לומר בערתי הקדש וגו', עד שניה ושלישית, ואם כן קריאתן אחר אכילתן ומשום הכי לא חשיב ליה אכילה בקריאה (דבכורים) [כבכורים].
[מכות י"ט ע"א] אפילו בכור נמי יקריב ויאכל. רצונו לומר, כמו אם עשה מזבח וזרק דמו, דליכא למימר משום דקסבר דקדושת הבית לא בטלה ומקריבין אף על פי שאין בית, מכל מקום בלא מזבח פשיטא דבכור לא קרב דהא בעי מתן דם ואימורים. ואם תאמר, אם כן נימא דבכור דברייתא דפשיטא ליה דאינו נאכל, דקאמר מה בכור כו', מיירי היכא דלא בנה מזבח. ויש לומר, דלההוא בכור לא הוה מדמה מעשר, דהא לא דאמי ליה מעשר כלל, דהתם היינו משום דצריך מתן דמים ואימורים ואינו יכול, ובמעשר ליכא האי טעמא.
[מכות י"ט ע"א] ואי קסבר לא קדשה אפילו בכור נמי תיבעי. הכי גריס רש"י, ומפרש ליה בבכור שנשחט ונזרק דמו קודם חורבן, דההוא הוי דומיא דמעשר, כדפירש הקונטרס. ואם תאמר, אם לא קדשה אם כן לא משכחת לה מעשר, דקדושת הארץ בטלה. ותירץ רש"י, דודאי קדושת הבית לא קדשה אבל קדושת הארץ קדשה לעתיד לבוא לעניין מעשרות. אבל קשה, דאי לא קדשה קדושת הבית לעתיד לבוא אם כן במות מותרות, דהא בהא תליא, ואם כן יביאו מעשר שני ויהא נאכל בכל ערי ישראל, כדאמרינן בזבחים [קי"ב ע"ב] באו לנוב וגבעון הותרו הבמות, קדשים קלים ומעשר שני נאכלים בכל ערי ישראל. ויש לומר, דמיירי במעשר שגדל לפני הבית שהוזקק להבאת מקום, ובהכי ניחא קושיא קמייתא, ומסיק לעולם לא קדשה, הכי גריס רש"י. והכא בבכור שנזרק דמו ומקשינן בשרו לדמו, מה דמו בשעת מזבח אף בשרו בשעת מזבח, לאו דווקא מזבח, דכיון דאמר לא קדש לא קאי אלא אבית. וקשה, דמשמע דאם אמרינן קדשה, מתאכלי בכור בלא בית ולא ממעטינן מהך היקשא. ומהך דרשא מוכח בזבחים פרק קדשי קדשים [ס' ע"א] אליבא דמאן דאמר קדשה, דמזבח שנפגם אין אוכל קדשי קדשים בגגו ולא קדשים קלים. ועוד קשה, לגבי מעשר למה לי היקשא דבכור, תיפוק ליה משום דקאכיל ליה למעשר חוץ לחומה כיון דלא קדשה. ועוד, גבי בכור למה לי היקשא בשרו לדמו, תיפוק לי בלא היקשא, והיכי מתאכיל הא הוי כחוץ לחומה כיון דלא קדשה והוה ליה כאוכל קדשים בחוץ. לכן נראה דגרסינן לעיל ואי קסבר קדושה ראשונה לא קדשה, מעשר שני נמי לא מייתי. ובמעשר שני שנזרע קודם חורבן, כדפירשתי, דלמאן דאית ליה לא קדשה שמא הוא סובר דמעשר נאכל בכל ערי ישראל אפילו הוא בפני הבית אלא מעשר שנזרע קודם חורבן קאמר שנזקק לבית, ואם כן פשיטא דלא ניתי דהא לא מיתאכיל כלל בירושלים בלא פדיון דלא הוי לפני השם וגו' לעולם קדושה ראשונה קדשה לעתיד לבא וחרב הבית וכן מוכח, וטעמא דבכור לא מתאכיל, דמקשינן בשרו לדמו, דבעינן שיהא מזבח קיים בשעת אכילת בשרו, הילכך כל כמה דליתא למזבח דבכור לא מתאכיל ואי עבד מזבח דבכור מתאכיל מעשר שני מתאכיל בלא פדיון. ומה שזקוק התלמוד להעמידה לבכור שנזרק [דמו] לפני הבית ואינו מעמידה כשהוא בא אחר הבית כמו שפירשתי בסמוך בבכורים, משום דרוצה להקיש בכור למעשר דאינו נאסר כלל אלא מאכילה, ואי מיירי בבכור שהובא אחר הבית לא הוי דומיא דמעשר כדפירשתי לעיל, דמחוסר מתן דמים, ודכותיה איתא גבי בכורים שהובאו לפני הבית. ואם תאמר אם כן הברייתא דקאמר לעיל בכורים יוכיחו, מנליה דבכורים לא מתאכלי כשאין מזבח אם הובאו בפני מזבח וחרב, דבעי למילף מעשר מינייהו. ויש לומר, דודאי הא דאמרינן בכורים יוכיחו, מיירי בבכורים שלא הובאו כלל בפני הבית עד אחר חורבן. והאי תלמודא היה לו להשיב אם כן לא שייך לדמות מעשר לבכורים, שהרי צריכה הנחה וצריכי לבית גם בשביל הנחה ולא בשביל אכילה לבד, ומעשר לא צריך לבית רק בשביל אכילה לבד, אלא לא חש להשיבו שאינו נשאר במסקנה.
